האם אתה שולט על המחשבות שלך?

כאשר האדם רוצה להתחיל לשלוט על סוגי המחשבות שלו הוא צריך לעצור אותם ולנווט אותם למקומות שבהם הוא רוצה. האדם צריך להחליט: על הדברים האלה אני מוכן לחשוב, ועל הדברים האחרים אני לא מוכן לחשוב בשום פנים ואופן. וכשהם עולים למחשבתי אני חייב להסיר אותם ממחשבתי בעיקשות. למשל, כשתתחיל לחשוב: אני רוצה להיות עשיר, תאמר לעצמך: אני לא מוכן …

כל אדם הרוצה לצעוד לנקודת אמת, צריך להכיר את הדרכים והאמצעים שעומדים לרשותו כדי להגיע לאמת. האמת לא נמצאת בשום מקום, אלא באדם עצמו. כדי להגיע לאותה האמת, האדם צריך להתחיל להכיר את עצמו. הוא צריך לפגוש את עצמו בנקודה הפנימית שלו. הדרך של האדם לפגוש את עצמו היא רק אם יידע לחדור לתוך נבכי נשמתו. המודעות של האדם היא שנותנת לו אפשרות לראות דברים מעבר להתרחשות היומיומית הגשמית.

כאשר האדם אוהב לאכול, לשתות, לישון ולדבר שיחות חול, כל הדברים הרגילים הללו הינם מקרים שהאדם פוגש ממילא בחיים. אבל ישנם דברים שהם ייחודיים וקורים באופן מפתיע. למשל, כשהאדם מודע לכך שהוא פועל הפוך מטבעו.

כאשר האדם רוצה להכיר את החשיבות של שימוש בידו הימנית, הדרך לעשות זאת היא לא להשתמש ביד ימין למספר ימים. לכן, אם יש לו גבס ביד ימין ח"ו, הוא לפתע רואה כמה הוא צריך את יד ימין. אבל את מה הוא רואה? האם הוא רואה דבר חיצוני? לא. יש לו הרגש פנימי של אותה חשיבות. איך הוא הגיע להרגש? המציאות הכריחה אותו על ידי הגבס ביד להגיע למודעות ולשיחה עם אותה הפנימיות שבו שמגלה לו את חשיבותה של יד ימין בעבורו.

אותו הדבר קורה לנו כמעט בכל מאורע בחיים. המציאות מפגישה אותנו עם עצמנו . כל אחד נפגש עם העצמי שלו ברמה אחרת, אך הצורך להיפגש עם העצמי הוא דבר הכרחי לאדם. ישנם אנשים שכמעט כל חייהם לא נפגשים עם עצמם כלל, הם לא מדברים עם עצמם- אלא ברגעים קריטיים בחיים שלהם. למשל, כשמישהו נפטר או לאחר שהייתה להם אכזבה גדולה מאוד, או שקרה להם אסון גדול מאוד, או שהפסידו כסף רב- אז הם שואלים: מה קורה לי? אבל גם אז הם מחפשים את התוצאה והסיבה מחוץ להם.

אבל למה הקב"ה בהיותו רוצה להשגיח עלינו בהשגחה פרטית על מנת להובילנו אל מטרתנו גורם לנו לכל מיני תופעות שמכריחות אותנו להיפגש עם עצמנו?

היות ואנחנו לא עושים את זה לבד. הקב"ה אוהב אותנו ואז הוא גורם לנו להיפגש עם עצמנו. לכן האדם צריך לדעת שהוא צריך לשכלל את עצמו כך שהוא ילמד לפגוש את עצמו.

אז קודם השאלה היא מי זה העצמי הזה שהוא רוצה לפגוש? התשובה היא, שזו איזושהי נקודה פנימית שצריכה להתחיל להיות דבר ברור לו. עולים לו כל מיני הרגשות מנבכי נשמתו, והוא אומר: אני אוהב את הדברים האלה, ולא אוהב את הדברים האחרים. אבל- מהי הנקודה הפנימית הזו? הוא לא מכיר. זה נשאר בתור דבר עמום בתוכו. כדי שאדם יכיר את המקום הזה בתוכו הוא צריך לאמן את ההכרה באותו מקום, הוא צריך להתחיל לדבר עם המקום הזה יותר ויותר. לשם כך האדם צריך לעשות התבודדות. ההתבודדות של האדם מכל הרצונות החיצוניים שלו נותנת לו את האפשרות להקשיב לעצמו. ההקשבה לתוך עצמך יכולה להיות רק אם משהו לחץ עליך. אתה צריך ללחוץ על עצמך.

ההקשבה העצמית הגדולה ביותר, אם כך, היא בדרך כלל בקו השמאל. דהיינו אתה צריך להסתכל על החסרונות שלך, אתה צריך לשאול את עצמך: מדוע לא הגעתי לדביקות בבורא? כאשר כואב לך שאתה לא מגיע לדביקות, כאשר אתה מנסה מאוד לעשות מאמצים ואתה לא מגיע, אז אתה שואל את עצמך מבפנים: מה קורה? למה אני לא מגיע? וכאשר אתה מדבר עם עצמך יותר ויותר אתה יכול לפגוש את עצמך.

מהי הדרך לפגוש את עצמי?

הדרך הטובה ביותר לפגוש את עצמך היא להתאמן בכך שאתה רוצה לפגוש את האדם מולך, לא במקומו החיצוני – אלא במקומו הפנימי . שאל את עצמך את השאלות האלה:

האם אתה רואה רגשות מתהלכים סביבך?

האם אתה רואה בני אדם מסתובבים סביבך או שאתה רואה עצמים גשמיים בעלי תנועה כמו רובוטים מסתובבים סביבך, שאתה צריך לנצל אותם לטובתך?

האם אתה רואה רק רגישויות סביבך, או שאתה רואה דמויות שצריכות לעשות יחד איתך עבודה פנימית?

האם אתה רואה חלקים מסתובבים מחוצה לך, שאתה רואה את הקשר שלך איתם כשאתה מסתכל עליהם?

עם מה אתה מזדהה? עם מה אתה רוצה להתחבר?

לפי צורת ההסתכלות שלך החוצה, דע לך, כך אתה מסתכל גם פנימה. בדרך כלל המציאות היא המבוא שלך לעצמך. הדרך הטובה להסתכל על בני האדם סביבך היא להתחיל לפעול כלפיהם בנקודות העמוקות ביותר שלהם. הדרך להסתכל על בן-אדם דרך "מה הוא מרגיש עכשיו" זו כבר מעלה יותר גדולה מ"מה הוא עושה עכשיו". כפי שאומר בעל הסולם, בכל עבודה שהאדם עושה הוא צריך ג' תנאים שהם מחשבה, דיבור ומעשה .

מחשבה, דיבור ומעשה

בעל הסולם אומר שיש לנו, כיהודים, שני סוגי פעולות, שני סוגי מעשים: יש מעשים שבין אדם למקום, ויש מעשים שבין אדם לחברו. הוא אומר שהמעשים שבין אדם לחברו מסוגלים יותר להפגיש אותנו עם עצמנו כך שנהיה עובדי השם. מדוע? כי המעשה עצמו לא מוכיח. לכאורה זה הפוך: אם המעשה עצמו מוכיח, למשל כשאני מניח תפילין, אז ברור שאני עושה את זה להשם, אחרת בשביל מי אני עושה את זה?! אבל אם אני עושה פעולה כלפי החבר, המעשה עצמו לא מוכיח שאני עושה את זה בשבילו ולא בשבילי . יכול להיות שאני עושה את זה בגלל מוסכמה אנושית, כלומר בגלל שאני רוצה להיות בן אדם אנושי, ועל כך אומר בעל הסולם: אם בגלל זה אתה עוזר לחבר לא עשית דבר בדביקות שלך אל השם.

אתה חייב עם ה מעשה לצרף מחשבה . מה המחשבה שאתה צריך לצרף לַמעשה? שהוא בא מפאת רצון הבורא . אם אתה לא מצרף את המחשבה הזאת, אז לא עשית דבר במעשה שלך. המחשבה אין פירושה לדקלם לעצמך משהו בפיך אלא אתה צריך להרגיש בפנים את סוג המחשבה הזו. זהו דיבור עם עצמך בתוכך פנימה.

אפשר שהמחשבה תבוא אליך אבל אפשר גם אפשר שאתה תביא את המחשבה . כך לאט לאט תוכל להפוך לבעל שליטה על האני הפנימי שלך. תוכל להתחיל לשוחח איתו ולהזיז אותו.

איך אני יכול להתחיל לשלוט על המחשבות שלי?

כאשר האדם רוצה להתחיל לשלוט על סוגי המחשבות שלו הוא צריך לעצור אותם ולנווט אותם למקומות שבהם הוא רוצה. האדם צריך להחליט: על הדברים האלה אני מוכן לחשוב, ועל הדברים האחרים אני לא מוכן לחשוב בשום פנים ואופן. וכשהם עולים למחשבתי אני חייב להסיר אותם ממחשבתי בעיקשות. למשל, כשתתחיל לחשוב: אני רוצה להיות עשיר, תאמר לעצמך: אני לא מוכן לחשוב על זה. גם צריך לא להסכים לראות את התמונות שמצטרפות למחשבה, צריך להסיר את המחשבה ולומר: אני לא מוכן לחשוב על הדברים האלה. אם האדם יתנהג באופן הזה, לאט לאט הוא ישלוט על המחשבה והוא יוכל להביא את המחשבה שלו לחשוב על מה שהוא רוצה ולא לרצות מה שהוא חושב.

כאשר האדם מתחיל לשלוט על המחשבה והוא יכול כבר לכוון אותה, עליו לכוון אותה לחשוב: רצון הבורא הוא שאני אעשה נחת רוח לחבר. ואז פעולה עם החבר הופכת להיות מצווה חשובה שאחרת לא הייתה מביאה לשום דבר, שהרי המעשה אינו מוכיח. בכך שהוא לא מוכיח, והוא דורש מאיתנו מחשבה, הוא מקדם אותנו יותר.

לכאורה היינו אומרים שמעשה המצוות בין אדם למקום יקדמו אותנו יותר, אך לא כך היא. המעשה בין אדם לחברו מחייב אותנו במחשבה אם אנו רוצה להיות עובדי השם, ולכן הוא מקרב אותנו יותר. גם הדיבור בין החברים יכול לעורר את הדברים הללו ולהוציאם מהכוח אל הפועל, כי הדיבור גורם לתחושת הלב, להרגשה חזקה יותר.

להתחיל לחשוב על הכלל

כאשר אדם רוצה להכיר היטב את הדברים באופן נצחי הוא צריך לראות את הכללים ולא את הפרטים. בעל הסולם אומר שכאשר הוא כתב את החכמה הוא העדיף לתת את החכמה בצורה כללית ולא בצורה פרטית כמו אלו שקדמו לו. מדוע? מכיוון שכאשר רואים את הדברים באופן פרטי הם תלויים בסיבות שמכריחות אותנו.

לדוגמה, בכתבי הבן איש חי ניתן למצוא תירוצים לכל מיני פעולות וכוונות שעל האדם לעשות. לדוגמה, רשום בכתביו שלא כדאי לאדם לנאוף כי הוא מכיר מישהו שעשה זאת, נפלה עליו התקרה, וכשהוא היה תחת ההריסות כולם ראו את מה שהוא זמם לעשות. אבל עולה השאלה – אז התקרה מספיק חזקה, אז הוא לכאורה יכול לנאוף?! אלא, שוודאי שגם הקדמונים וגם הבן איש חי לא התכוונו שנאחז בפרטים, אלא כל אחד דיבר לתקופתו על-פי מה שהפעים את האנשים בדורו.

בעל הסולם נתן לנו את תורת הכללים, שנותנת לנו דברים נצחיים שהם נכונים לא רק לעולם הזה ולא רק לעכשיו. הם נכונים לתמיד ולכן זוהי תורת משיח, וכך צריך להתייחס אליה.

לכן ראוי לו לאדם, שאם הוא רוצה להתקדם בדרך השם ורוצה להוציא פירות בעבודתו, עליו להתחיל לדעת שההיעדר מתחיל את הגילוי. אם יבין שהיעדר מתחיל את הגילוי, יבין את דברי בית שמאי שאומרים שבאחד בשבט הוא ראש השנה לאילנות היות ושם מתחילה הלבנה את פעולתה להתמלאות. אז האדם יראה שהגילוי אינו מגיע באופן סתמי. מילוי הלבנה בא כאשר עשינו הרבה עבודה, ולכן אנחנו צריכים להחשיב את העבודה. ולשם כך עלינו להתחיל לשוחח עם עצמנו. כל אדם צריך להתחיל לפגוש את עצמו. כל אדם צריך לשוחח יותר ויותר עם עצמו ולראות שהוא חושב והוא מחליט על מה לחשוב.

לצורך האימון, האדם יכול לקחת את התרגיל הבא: הוא יקח על עצמו נושא אחד שעליו ידבר כל היום, ולא משנה עם מי הוא ידבר. הוא יקרא עליו, ישיר אותו, ירקוד אותו, ינגן רק אותו ולא שום דבר אחר מלבד ההכרח. אין צורך שידבר עם בעל המכולת שלו על אותו נושא, אבל כל מה שידבר מעבר להכרח, יעסוק רק בנושא הזה. אם לא יוכל לדבר על משהו אחר, שלא ידבר כלל. כך האדם יראה שהוא יכול לשלוט על מחשבותיו יותר ויותר.

האם יש לי יכולת להשפיע על הכלל?

אם האדם יפעל כפי שהוסבר, הוא יוכל להביא את עצמו לכך שכשהוא פועל כלפי חברו הוא יעשה זאת כדי לשנות משהו בתוכו פנימה, ועבודתו תפסיק להיות רק חיצונית. ואז כשנעשה תיקון אמיתי בתוכנו פנימה זה לא ישפיע רק עלינו, זה ישפיע על כל העולם כולו . בהסתכלות הגשמית כשאנחנו אומרים שכל אחד צריך לתקן את עצמו, אז אנחנו חושבים שהעצמי שלנו הוא מה שנתון בתוך העור הגשמי שלנו, אבל לא כך הוא. אם האני שלי הוא הכלל, אני מתקן גם את הכלל כאשר אני פועל עם עצמי, דהיינו את תפיסת הכלל שלי.

זה משפיע על הכלל כך שהכלל יכול לינוק מזה אם הוא ירצה. זה לא משפיע על הכלל אם הכלל לא ירצה, אבל זה נותן לו את האפשרות לקחת ונותן לו את המצבורים כדי לקחת אם הוא רוצה. אותו הדבר נכון גם בזוגיות.

כשהאדם עושה פעולה חיובית כלפי הכלל הוא מכין איזה שהוא מצבור כלפי הכלל שכל אחד שרוצה בכך, יכול לבוא ולקחת משם. אפשר להבין את זאת בשכל הפשוט: כאשר אדם עושה פעולה כלשהי אז הוא נותן לאחר דוגמה. בן אדם אחד יכול להסתכל עליו ולא לקחת מזה דוגמה, או יכול לקחת מכך דוגמה הפוכה לגמרי, ובן אדם אחר כן יכול לקחת מזה דוגמה. זה אמנם מסתדר לפי השכל הפשוט, אבל דעו לכם שזה גם נכון גם באווירה הכללית, גם בצורה הרוחנית: כל אחד מאיתנו לוקח משהו מהאחר גם אם אינו מודע לכך, אבל בתנאי שאנחנו אוהבים זה את זה. כשאנחנו אוהבים יש לנו את הכוח לקחת זה מזה, וכשאנחנו לא אוהבים אין לנו את הכוח לקחת זה מזה. לכן על כל אחד להכריח את עצמו לאהוב- כי אם אנחנו אוהבים, אנחנו הופכים להיות כלי אחד. כאשר אנחנו כלי אחד יש לנו את הכוח לקחת מהכלי המשותף את הדברים הטובים, ואת הדברים שממילא לא משתתפים בהם לא צריכים לדאוג מהם (אבל ראוי לעשות גם אותם כי אחרת זה מפריע לנו לעשות את הדברים הטובים).

לכן כל אחד יראה בנפשו שהוא מדבר, משוחח יותר עם עצמו, פוגש את האני האמיתי שלו, פועל כלפי החברים מתוך הרצון לעשות זאת למען הבורא יתברך, ומכין מאגר לא לעצמו אלא לכל החברים- שכל אחד, כאשר ירצה בכל אחד מהרגעים שלו, יוכל לינוק משם. זאת אפשר לעשות רק אם הוא פועל מתוך אהבה, מתוך חיבור, מתוך רצון לפעול את הדבר האמיתי. כך, בעזרת השם, נהיה כלי אחד גדול שכולם יונקים ממנו ונגיע בעזרת השם ביחד לדביקות בהשם. אמן.