טיולים בהווי דתי – רומניה

אפשר היה לחשוב שהמטיילים הישראלים המבקרים ברומניה אלה הם יוצאי המחוזות שחוזרים לימים של נוסטלגיה וגעגועים לשנות הילדות.

אמנם,יש כאלו,ויש הרבה כאלו,אך למרבה הפלא עובר על עם ישראל דחף של להכיר חבלי ארץ בהם יהודים חיו חיים יהודיים של ממש כמיטב מסורת

האבות שלנו.מקומות בהן ישבו רבנים,תלמדי חכמים,ואנשים דגולים נוספים.בין הפוקדים את הערים והכפרים בכל רחבי רומניה נמצא גם עבדכם הנאמן,

אשר במשך שנים רבות ביקר בבתי-כנסיות שפעילים עדיין וגם בכאלה ששרדו,אךאין בהם יותר חיות,בבתי קברות עתיקים,בבתים בהם עדיין מתגוררים יהודים

ואף בבתי תמחוי בהם מוגשת ארוחה כשרה למיעוט הדורש זאת.

כמה עצוב לדבר על יהדות מפוארת שהייתה וכבר כמעט שאיננה.

בכדי לסבר את האוזן,לשם המחשה,מקהילה שמנתה ערב מלחמת העולם השניה-שזה לא ככ מזמן-בשנות השלושים של המאה הקודמת כ-800,000 נפש,

חיים היום-יותר נכון שורדים היום-פחות מ-10,000 נפש כאשר רובם זקנים,המבלים את שארית ימיהם בבתי אבות,או בהשגחה צמודה של שליחי הקהילה,

או ארגון החסד-ה-YOINT.

עד כאן דברי הפתיחה לקובץ של סדרת מאמרי כתבות שיתפרסמו באתר הנפלא הזה במרוצת הזמן.

הכתבה הבאה ב"ה תהיה מוקדשת למסירות הנפש של כל אלה המטפלים באוכלוסיה היהודית המזדקנת החיה ברומניה.קהילה של אנשים הנאבקים בקשיי היום יום

על עצם קיומם הפיזי,אך העזרה מצילת החיים שמגיעה אליהם,מאפשרת להם לחיות בכבוד וחשוב מכל,למות בכבוד.ועל מנת להדגיש ולהמחיש לכל קוראינו

על העצב העוטף את המתרחש בימים אלו,אספר לכם על יום אחד בו התפללתי תפילת שחרית בבית-הכנסת המפואר בעיר ברשוב,אחת הערים הגדולות והחשובות

ברומניה.לידי עמד יהודי זקן,רוזנברג שמו,ואני שומע אותו בסוף התפילה אומר קדיש יתום.נגשתי אליו בנימוס לאחר התפילה ושאלתי אותו אחרי מי הוא

אומר קדיש.תשובותו הדהימה אותי,צמררה אותי,לא פחות מכך!:אני אומר קדיש,עלי הוא ענה בקול חלש.מי יודע אומר לי האיש,אם יהיה מי שיגיד קדיש עלי,

אחרי מותי!.הוא ידע מה הוא אומר לצערי הרב.אכן אחרי פטירתו,לא רק שלא היו לו יורשים, שיגידו קדיש אף המניין הצטמצם ואף התבטל לחלוטין בימי השבוע

ומאז אין יותר תפילות במניין מלבד בימי שבת קודש,וגם אז בסיוע רב של אורחים מחו"ל המתארחים בשבת באחד מבתי המלון בסביבת בית-הכנסת.